לאחר פסיקות סותרות שניתנו בבתי המשפט השונים, הכריע העליון וקבע: הליכים מינהליים שנקטה עיריית ירושלים לגביית ארנונה אין בהם כדי לעצור את מירוץ ההתיישנות בהליך אזרחי לגביית חובות אלה, ביהמ"ש חייב את העירייה לשלם 4,000 שקל למשיב שלא היה מיוצג
מנחם שטאובר 22.04.2018
שופט העליון ניל הנדל / צילום: אוריה תדמור
מפלה לעיריית ירושלים בבית המשפט העליון, בסכסוך עם תושב העיר צבי פרידמן על חוב ארנונה בגובה 106 אלף שקל.
הסכסוך סביב חוב הארנונה של פרידמן, שצמח לממדים עצומים, החל עוד בשנת 2000 – עם משלוח התראות בדבר החוב על-ידי העירייה, עבר בשלוש ערכאות שיפוטיות והסתיים לאחרונה במפלתה של העירייה, אשר נרדמה בשמירה בכל הנוגע לגביית חובותיה וזניחת מסלול הגבייה האזרחי, באופן כזה שהעירייה לא תוכל לגבות את חוב הארנונה של פרידמן בבית משפט אזרחי.
התנהלות העירייה בסוגיה גררה ביקורת חריפה מצד שופט העליון ניל הנדל, אשר קבע כי עיריית ירושלים לא כלכלה את צעדיה נכון, תוך שעצמה את עיניה ונשענה על פרשנות הנוחה לה, חרף העובדה שידעה שפרשנות זו נמצאת במחלוקת בפסיקה ועלולה להוביל אותה להימצא בפני שוקת שבורה, עת היא תבוא בדרישה לגביית חובות מתושבי העיר.
המפלה, כאמור, הובילה את בית המשפט העליון לקבוע "הלכה" חדשה בתחום דיני ההתיישנות – "הלכת פרידמן" – במסגרתה נקבע כי הליכי גבייה מינהליים של חוב ארנונה שנקטה רשות מינהלית אינם עוצרים את מירוץ ההתיישנות לעניין הגשת תובענה אזרחית בשל אותו החוב.
בכך עשה בית המשפט העליון סדר בדיני ההתיישנות בהליכים האזרחיים לאחר שנים של פסיקות סותרות בנושא וחוסר ודאות שהתלווה לפסיקות אלה נוכח המחלוקת.
בפסק הדין דחה בית המשפט העליון את טענתה של עיריית ירושלים כי הליכי גבייה מינהליים שנקטה, "מקפיאים" את מירוץ ההתיישנות בהליך האזרחי, ותחת זו, קיבל את עמדתו של תושב העיר צבי פרידמן, אשר טען כי תביעת העירייה התיישנה נוכח חלוף הזמן.
